יידיש היא שפה של רגש. שפה שנושאת זיכרונות מבית אבא, כאלו הרוויים בניחוחות בצל מטוגן ומרק עוף ממטבחה של אמא, וטעמי כבד קצוץ משולחן חג, בחורפים מושלגים בעיירות על גדות הנהר, וברכילויות עסיסיות אחרי התפילה בבית הכנסת. יידיש, כמו עוגת טורט, היא תוצר של רכיבים שהוכנסו לקערה אחת, ואחרי ערבוב הגון הפכו להיות משהו חדש, חמים ומתוק. והעוגה הזו, בליל שפות אירופאיות שהתגלגלו על לשונם של יהודי הקהילות השונות, על תרבותם ומנהגיהם, הצליחה להשתמר עד היום, גם כאשר רבות מאותן קהילות נמוגו הושמדו באימי הפוגרומים והשואה.
הקונצרט הזה, כשמו כן הוא, הוא חיבור נוסטלגי לילדות שלנו, למקהלה שבה גדלנו ולשירים ששרנו תחת ידי המנצח הנערץ שלנו, שהגיע גם הוא משם, והטביע בנו את המוזיקה שלו לעד. הוא ביטוי לחיבור הנצחי בין האמנות לחיים, גם כשנכלאו בין חומות הגטו, ולנפש היהודית, שגם ברגעי סבל ולמרות כאב החורבן, שמרה באמצעות שירי היידיש ההם, על תקווה לצמיחה. כי ידוע הרי, שגם אם היא נחשבת לגלותית ועתיקה, השירים והבדיחות שלה יעידו שביידיש הכול נשמע טוב יותר.